בחינת חלופות מעצר ע"י שירות המבחן והכרעה חוזרת בנוגע לשחרור העורר

           מונח בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו (כבוד השופט ד"ר ע' מודריק) שהורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. בית המשפט המחוזי קיבל בהחלטתו זו את ערר המשיבה על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון (כבוד השופטת ל' צבר) שהורה על שחרורו של העורר בתנאים מגבילים.

1.        העורר עומד לדין יחד עם ארבעה אחרים (להלן: הנאשמים) באשמת קשר לביצוע פשע, פריצה לבניין שאינו דירה, היזק בזדון והחזקת מכשירי פריצה. על פי הנטען בכתב האישום, הנאשמים קשרו ביניהם קשר לפרוץ לחנות תכשיטים בירושלים, בה היו שתי כספות ופריטים בערך של כחצי מיליון ש"ח. עוד נטען כי לשם מימוש הקשר הצטיידו הנאשמים במכשירי פריצה ועזרים שונים דוגמת כובעי גרב, כפפות, מוטות ברזל, מפתח שבדי ומזוודת ניטרול (להלן: ציוד הפריצה) וביצעו סיור מקדים במקום. בבוקר יום שבת הגיעו הנאשמים למקום בשלושה רכבים ועימם ציוד הפריצה. על פי הנטען, שניים מהנאשמים נותרו בתצפית, ואילו העורר ושני הנאשמים האחרים נכנסו לבניין הגובל עם החנות על ידי שפתחו את דלת הזכוכית של המשרד הגובל בקיר החנות ונכנסו לשם. הנאשמים ניסו להתפרץ לחנות על ידי שבירת קיר גבס והחלו חוצבים מעבר לחנות דרך הקיר, וגרמו אגב כך נזק כבד לקיר.

2.        עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרם של הנאשמים כולם עד תום ההליכים. אחד הנאשמים הודה במעורבות באירוע, שוחרר על ידי בית משפט השלום לחלופת מעצר בתנאים והמשיבה לא עררה על ההחלטה לשחררו. בדיון בעניינו של העורר הוא לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר והוחלט לשחררו למעצר בית מלא בבית בתו לאחר הפקדת סך של 15,000 ש"ח במזומן, התחייבות עצמית בסך של 25,000 ש"ח וערבות צד ג' על סך 15,000 ש"ח.

3.        כאמור, המשיבה עררה על ההחלטה לשחרר את העורר, כמו גם את שלושת הנאשמים הנותרים, ובית המשפט המחוזי קיבל את ערעורה. בית המשפט קבע כי מכיוון שבהחלטת בית משפט השלום לא פורטו נימוקי החלטתו, לא קיימת מניעה להתערבותו בהחלטה זו. בית המשפט המחוזי סבר כי הנאשמים שבפניו, והעורר ביניהם, כולם בעלי עבר פלילי לא מבוטל ו"העובדה שבשנים האחרונות לא הועמדו לדין אינה אומרת דבר זולת זה שהם לא הועמדו לדין, אין בכך כל הוכחה לזניחת דרך הפשע". בית המשפט ציין עוד כי אינו רואה כיצד חלופת מעצר יכולה להתגבר "...על נטיית הנאשמים לבצע מעשי עבירה מן הסוג שבכתב האישום".

           בית המשפט אף נדרש לטענה כי הנאשם הנוסף בפרשה שוחרר והתביעה בחרה שלא לערער על ההחלטה ומצא כי אין מדובר ביחס מפלה, כיוון שלנאשם ששוחרר אין עבר פלילי והוא גם שיתף ככל הנראה פעולה עם החוקרים.

           מכאן הערעור שבפניי.

4.        בפתח טיעונו מבהיר בא כוח העורר כי אמנם הוא הסכים לקיומן של ראיות לכאורה לצורך בקשת המעצר, אולם העורר עומד על חפותו וגורס כי מבחינה ראייתית מצבו טוב לאין שיעור מזה של הנאשם ששוחרר למעצר בית, שהודה בביצוע העבירה.

           לגופם של דברים נטען כי המשיבה מדברת בשני קולות בכך שלא עררה על ההחלטה לשחרר למעצר בית את הנאשם ששוחרר, לגביו נקבע כי קיימות ראיות לכאורה ועילת מעצר, אך היא עומדת על מעצרו של העורר. זאת, על אף שכתב האישום מייחס את אותן עבירות לנאשמים כולם, ועל אף שהמשיבה ביקשה את מעצרם עד תום ההליכים. לדברי הסנגור, בית משפט השלום הורה על שחרור העורר, יחד עם יתר הנאשמים, מאחר שאכן לא ראה כל הבחנה בינם לבין הנאשם ששוחרר, ועל פי עקרון "אחידות השחרור". ההבחנה שמבקשת המשיבה לערוך בדיעבד בין אותו נאשם לבין יתר הנאשמים - בכך שלזה הראשון אין עבר פלילי והוא שיתף פעולה עם החוקרים - אינה מוצדקת לדידו, מה גם שהתביעה לא ראתה לעשות הבחנה זו לכתחילה בין הנאשמים. יתרה מזאת, הוא טוען, לאותו נאשם אין אמנם עבר פלילי הניתן להצגה בבתי משפט בישראל, אולם הוא ריצה עונש מאסר של 9 שנים בארצות הברית בגין עבירות סמים ושיתוף הפעולה מצדו אינו מלא, שכן הושג רק בחקירתו השלישית.

           טענה נוספת בהקשר זה היא כי אין להבחין בין עניינו של העורר לעניינו של נאשם אחר בפרשה לגביו הורה בית משפט זה על קבלת תסקיר מעצר, על אף שנגד אותו נאשם היו תלויים ועומדים שני כתבי אישום בעבירת רכוש ובעבירת אלימות (השופט רובינשטיין, בש"פ 11192/07 בראט נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 14.1.08)).

           בא כוח העורר מוסיף כי אין ממש בקביעה כי אין חלופה שתאיין את מסוכנותו של העורר. הוא מציין כי מדובר בעבירת רכוש, באישום אחד בלבד של ניסיון התפרצות לעסק, שלא צלח, כאשר המעורבים חדלו לכאורה מביצוע העבירה לאחר שלא הצליחו להיכנס למקום. הוא מדגיש כי הרשעתו האחרונה של מרשו היא משנת 1985 וגורס כי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי לא ניתן לאיין את מסוכנותו מבוססת על תחושות ואין לה בסיס אמיתי, כנלמד מאמירותיו שפורטו לעיל. עוד נטען כי העובדה שבא כוח המשיבה בדק את הרישום הפלילי של הערבה המוצעת על ידי העורר עובר להחלטת השחרור יש בה משום מצג של הסכמה לשחרורו. העורר מוסיף כי סביר שניהול התיק, בו צפויים להישמע 28 עדי תביעה, יימשך זמן רב ועל כן אין להותירו מאחורי סורג ובריח עד לסיום המשפט.

           לפיכך מבקש הוא כי אחזיר על כנה את החלטת בית משפט השלום.

5.        באת כוח המשיבה מציינת כי הנאשם ששוחרר למעצר בית הודה בביצוע העבירות והפליל את חבריו, ומסבירה כי אין באפשרותה לעשות שימוש בעברו הפלילי מחו"ל של אותו נאשם. אשר לעורר היא מציינת כי אמנם אין לחובתו הרשעות זה למעלה משני עשורים, אולם מבהירה כי במשך חלק ניכר מתקופה זו ריצה העורר עונש מאסר מאחורי סורג ובריח. היא מדגישה כי מדובר בתכנון לביצוע פריצה מתוחכמת, על ידי התארגנות בחבורה והצטיידות בציוד מתאים.

6.        הצדדים הציגו החלטות שונות של מקרים בהם נדונה שאלת מעצרם עד תום ההליכים של נאשמים בעבירות רכוש. כידוע, כאשר בבקשות למעצר עד תום ההליכים בעניינם של נאשמים בעבירות רכוש עסקינן, העיקרון המנחה הינו כדלקמן:

"...עבירות רכוש המבוצעות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של מספר עבריינים, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים, עלולות לפי מהותן ונסיבות ביצוען לסכן את בטחון האדם ואת בטחון הציבור.

לפיכך, אין לשלול קיומה של עילת מעצר בכל מקרה של עבירות המבוצעות נגד הרכוש, ויש לבחון את מכלול הנסיבות כדי לקבוע אם נתקיימה עילת מעצר, היינו - לבחון אם נשקף מן העבריין אשר לו מיוחסת העבירה סיכון לביטחון במשמעותו האמורה" (בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4) 268, 272 (1998)).

           הגם שבענייננו אין מחלוקת בשאלת קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, עדיין מתחייבת בחינת היתכנותה של חלופת מעצר, וזו נחתכת בעניינו של כל נאשם על פי נסיבותיו.

           כפי שציין בית המשפט המחוזי, החלטתו של בית משפט השלום אינה מנומקת באופן המעורר קושי של ממש בהפעלת הביקורת השיפוטית על החלטתו. יחד עם זאת, לאחר ששקלתי הדברים, ולא בלי היסוס, הגעתי למסקנה כי ניתן לבחון את אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

7.        בפתח הדברים אבהיר כי איני רואה לקבל את טענת הסנגור באשר להחלת עקרון "אחידות השחרור". גם מקום שכתב אישום מייחס למספר נאשמים ביצוען של אותן עבירות אפשר ויהיה מקום להבחין ביניהם לעניין שאלת המעצר בהתאם לנתונים בהם נבחנים הם זה מזה, דוגמת חלקו הנטען של כל אחד מהם בביצוע העבירה והסיכון הנלמד ממנו, עברו הפלילי של כל אחד מהם ויתר נתונים שהם אישיים במהותם ומגבשים את הסיכון הנשקף מכל נאשם. נאשמים באותו כתב אישום שנסיבותיהם דומות, אכן אין מקום להבחין ביניהם באשר לשאלת השחרור ממעצר. יחד עם זאת, ובמאמר מוסגר, אוסיף כי גם במצב בו לפנינו שני נאשמים שאין מקום להבחנה של ממש ביניהם תיתכנה לעיתים תוצאות שונות. כך יהא למשל במצב בו מוחלט כי ניתן לשחרר לחלופת מעצר את שניהם, אולם רק לגבי אחד מהם הוצעה חלופת מעצר המניחה את דעתו של בית המשפט הדן כמפיגה את המסוכנות הנשקפת ממנו. ברי כי במצב זה ישוחרר האחד לחלופת מעצר ואילו השני יוותר עצור עד תום ההליכים.

8.        כתב האישום שהוגש נגד העורר חמור. על פי הנטען, העורר קשר עם אחרים קשר לביצוע עבירה בחבורה, תוך תכנון מוקדם, הכנה והצטיידות מתאימה. נתונים אלה יש בהם כדי ללמד על מסוכנות המצדיקה מעצר. טעמיו של בית המשפט המחוזי נהירים לי ולא ניתן לומר כי אין בהם ממש. יחד עם זאת, מצב הדברים הינו כי לכתחילה מצא בית משפט השלום - גם אם ללא הנמקה מספקת - לשחרר את הנאשמים כולם לחלופת מעצר. אחד הנאשמים שוחרר ממעצר וספק בעיני עד כמה, בנסיבות, קיימת הבחנה מהותית בינו לבין יתר הנאשמים. נאשם נוסף ערר כאמור על החלטת בית המשפט המחוזי לעצרו עד תום ההליכים ובית משפט זה הורה על עריכת תסקיר מעצר בעניינו חרף שני כתבי אישום תלויים ועומדים נגדו. לנתונים אלה מצטרפת העובדה שבשנים האחרונות לא היתה לעורר כל הסתבכות בפלילים. איני מתעלמת מכך שלעורר גיליון הרשעות עשיר והוא ריצה בעבר עונשי מאסר ממושכים. יחד עם זאת, גם אם מאז שנת 1985 ריצה העורר עונש מאסר ממושך, עדיין לא ניתן להתעלם מכך שבשנים האחרונות, לאחר שחרורו מן הכלא, לא נפתחו נגדו תיקים חדשים. אכן, כפי שציין בית המשפט המחוזי, מנתון זה לא ניתן ללמוד כי הוא זנח את דרך הפשע, ואולם עצם העובדה שלא נפתחו נגדו תיקים חדשים יש לה משקל. העורר הינו אדם מבוגר שהלך בדרך העבריינות כל ימיו, ויש לקוות כי העובדה שלא נפתחו לחובתו תיקים חדשים בשנים שחלפו מאז שחרורו מלמדת כי בערוב ימיו הוא מבקש לשנות מדרכיו. ייתכן ובסיומו של הליך יוכח אחרת, אולם לעת הזו אני סבורה כי מכל השיקולים שפורטו, וכאמור לא בלי היסוס, ניתן לבחון האם קיימת חלופת מעצר שיש בה כדי להפיג את מסוכנותו של העורר.